פרק #03 - תהליכי עבודה שיתופיים (קולבורציה)

סיונה: ברוכות וברוכים הבאים לפרק השלישי של We Talk מבית קהילת WE Women Experience. בפרק היום אנחנו נדבר על תהליכי עבודה שיתופיים. התפקיד שלנו ובכלל בעולם של פתרון בעיות מורכבות, נדרש מאיתנו באופן מתמיד לשתף פעולה עם עוד גורמים כדי לקדם עשייה. אז איך עושים את זה בהצלחה? איזה אתגרים עומדים לפנינו, וכיצד נוכל להתגבר עליהם עם מתודולוגיות מעולם הdesign thinking? כל זאת ועוד, בפרק של היום. מוזיקה כיפית ונתחיל!

(מעברון מוזיקלי)

שירה:כאילו לא שתית שייק, שתית איזה דרינק! 

(שירה וסיונה צוחקות יחד)

סיונה: היום בפרק משוחחת איתי שירה נטוביץ אשכנזי. שירה היא UX designer & researcher שעזבה את הארץ לפני כחמש שנים כשהיא בטוחה שהיא יודעת מה זה לעבוד טוב בצוות. אבל 5 שנים בניו זילנד, היא עכשיו מבינה עבודה שיתופית ומיטבית מהי, ואיזה שינוי מטורף זה מוביל למוצרים ולתוצרים. חוץ מזה, היא חובבת בישול דוקומנטרי והופעות חיות ואמא ליובל ודרור. היי, שירה!

שירה: אהלן, אהלן! מה נשמע?

סיונה: בסדר, מה שלומך? 

שירה: שלומי מצוין, מתרגשת להיות פה איתך.

סיונה: Welcome to Israel! (צוחקת)

שירה: ברוכים הנמצאים! לגמרי, לגמרי. אמנם חייתי פה כל חיי אבל שוק תרבותי… אנחנו שלושה חודשים "in", ואנחנו חזקים. 

סיונה: אני מבינה אותך. אז אנחנו היום בחרנו לדבר על כל הנושא הזה של עבודה שיתופית כי נפגשנו בבית קפה לפני אי אלו ימים ושבועות, ופשוט התחלנו לדבר על זה. על כל הקטע הזה של קולבורזציה... היה לנו מן רגע כזה של "אה! גם את אוהבת לדבר על זה? בואי נדבר על זה בהקלטה!"

שירה: לגמרי, לגמרי! זה היה מן פיצוח כזה.

סיונה: אז אנחנו מדברות על עבודה שיתופית, ובעצם זה נשמע כמו איזה… כרגיל, אני תמיד נותנת לפרקים שמות כאלה נורא גדולים… אבל בואי נסביר שניה לכל מי שמאזינות, מאזינים, מה זה בכלל? מה זה אומר 'קולבורציה', שזה שיתוף פעולה, בעצם. מה זה? 

שירה: תיראי, מבחינתי collaboration working זה כל דבר בחיים הפרטיים ובחיים המקצועיים שלנו. זה דברים שאת עושה עם הילדים וזה דברים שאת עושה עם בני זוג וחברים, וזה דברים גם שאת עושה במקצוע. למשל, אם אני מעצבת מוצר ומעצבת פיצ'ר מסויים באיזהשהו תהליך בjourney שלי, ואני מביאה את הdeveloper ואני מביאה את BA, ואני מביאה את הQA ואני מביאה את הPO, הProduct Owner… כל אחד מהם מראה לי זווית אחרת. אנחנו יכולים לעצב פיצ'ר נורא מגניב, עם דרופדאונים ושאילתות ורכיבים נורא נורא מגניבים, אבל המפתח יגיד "אחלה, אני רק צריך 18 מפתחים אצלי בצוות ושנתיים כדי ליצור את זה. יש לכם את זה? לא.  אין לכם? בואו נעשה משהו קטן יותר". דברים כאלה פותרים כל כך הרבה בעיות וקשיים ותסכולים אחר כך, וזה רק כי הזמנתי אותו לשבת איתי בפגישה Hands On של שעה. זה ה'אני מאמין' שלי. 

סיונה: אני מאמינה! I have a dream!

סיונה: אני ממשיכה את הקו שאת התחלת, שזה גם ה'אני מאמינה' שלי. כי באמת, מנסיון, מחוויות של דם, יזע ודמעות, מה שנקרא, שאת יושבת ואת הוגה רעיונות ופתרונות. יכול להיות שעם עוד חבר או חברת צוות או עם עוד שניים, ואז כשזה מגיע לאיזשהו שלב מתקדם יותר, זה באמת חובק כל מיני פושבאקים כאלה. כל מיני התנגדויות כאלה שמה שעומד מאחוריהם זה "רגע, אז למה לא כללת אותנו בשיח?"

שירה: נכון, וזה גם חלק ממה שאני מאמינה בו. שבעצם, אם בכלל נגיע לזה שאנחנו צריכים את הפיצ'ר הזה באיזושהי פעילות שכולם נמצאים בה, אז אף אחד לא יבוא אחר כך ויגיד "אבל למה עושים את הפיצ'ר הזה בכלל? למה אני לא בpriority שלי, מה שאני הצעתי לפני שנתיים?" כי אנחנו כולנו עבדנו בשיתוף פעולה מההתחלה. ומה זה יוזביליטי טסטינג? יוזביליטי טסטינג זה בעצם להביא את הלקוחות להיות חלק איתנו בעבודה. כי אנחנו אומרים, אנחנו מעצבים עבורכם מוצר, בסופו של דבר. אני לא המשתמש קצה, אתה כן. אז למה שלא תתן לי את חוות דעתך? אז את זה אנחנו עושים. אבל עם הצוות הפנים ארגוני שלנו אנחנו לא תמיד עושים את זה? אז אני חושבת ששיתוף פעולה מיטבי הוא שיתוף פעולה שהוא תמיד – לפני, במהלך ואחרי שחרור של המוצר. 

סיונה: אנחנו נחזור אח"כ שנייה לעניין הזה. אנחנו נצלול הרבה ונתעמק בכל העולם הזה של העבודה, אבל אני רוצה רגע לחזור שנייה למשהו מדליק שאמרת שתפס לי את האוזן. אמרת "זה גם המשפחה שלנו". 

שירה: לגמרי

סיונה: לפני שנתיים וחצי בערך, כשהיה את הסגר הראשון של הקורונה (אפילו הוצאתי על זה פוסט בפייסבוק כי זה היה כזה מגניב בעיניי), עשיתי תהליך של שיתוף פעולה עם המשפחה שלי. של, תשמעו, יש לנו עכשיו פה איזה חתיכת מכה שאנחנו צריכים להיות כולנו סגורים בבית, אלוהים יודע לכמה זמן, ואנחנו צריכים למצוא דרך לגרום לדבר הזה לעבוד. זה התבנית חשיבה שאני באתי איתה.. שאנחנו צריכים לגרום לזה לעבוד ביחד ואם אנחנו לא נעשה את זה ביחד, זה לא יקרה. אז פתחתי את השיח ובעצם ישבנו אני, הבן זוג שלי ושתי הבנות שלי עם פתקיות Post-it. הקטנה לא ידעה עדיין לכתוב. הגדולה, גם, כזה, חצי כוח. וכל אחד בעצם ישב כמה דקות וכתב\ כתבה, מה חשוב לנו? (אני כתבתי בשביל נגה שהייתה קטנה מדי). חשוב לנו שיהיה לנו ארוחת בוקר טעימה וחשוב לנו שיהיה לנו זמן עם אבא וזמן עם אמא וזמן משחק... ולי היה חשוב שיהיה לי יוגה בבוקר ושיהיה לי זמן עבודה. לאבי היה חשוב שיהיה את הזמן של הכושר שלו, שהוא יכול לעשות את הכושר בשקט.... לכל אחד מאיתנו את הדברים החשובים שלנו, ואז פשוט פרסנו את זה ביחד על יום, איך נראה יום שלנו. ממש פרסתי שעות של מ8 עד 8 וחצי, מ8 וחצי עד 9 וכ'ו. והתחלנו לסדר את זה ביחד, בשיחה. רגע, את הכושר אנחנו נעשה בבוקר או שאנחנו נעשה קודם ארוחת בוקר ואת הכושר נעשה קצת יותר מאוחר? ודיברנו על זה. לגמרי זה היה ניסוי מבחינתי, לקחת משהו מהעולם המקצועי שלי וליישם את זה על המשפחה שלי, אבל זה עשה כזה impact מטורף על הדרך שבה הצלחנו לנשום ולהתנהל בתקופה המטורפת וכל כך חסרת ודאות הזאת.

שירה: כי הם לקחו אחריות, והם לקחו חלק בעיצוב התוצר הסופי, שבמקרה הזה הוא אורח החיים שלהם, הוא נוהל היום שלהם. וזה מדהים! זה מה שזה. עכשיו אני בטוחה גם, לא דיברנו על זה קודם, אבל אני בטוחה שאת תגידי לי שפעם ב- עשיתם שיחה כזאת של "תגיד, זה טוב לנו עם היום הזה או שאנחנו עושים כזה איזה שאפל ומזיזים את בוקר ליוגה לזה, וזה?". אז מה זה? זה רטרו. בAgile יש הרבה הרבה טקסים כאלה.  את הבוקר טוב שלנו של 10 דקות. את הפעם בשבוע - דיילי, וויקלי, וכאלה. מה זה רטרו? רטרו זה להסתכל על מה שעשינו ולהגיד: עשינו טוב? לא טוב? משנים? מעדכנים?

סיונה: לעשות שינויים קטנים שהופכים את זה לטיפה יותר טוב. כל פעם באיטרציות קטנות ועושים adjustment, תיקונים.

שירה: בדיוק! וזה לא מפחיד כי אתה עשית את זה. אז זה בסדר לשנות. זה לא שמישהו בא אלי והנחית עליי "שירה! תעשי בקשה עכשיו מוצר!" טה, טה, טה, טה, טה, מלא מלא תותחים. רגע, שנייה, עשינו את זה ביחד, נתקן ביחד, הכל בסדר. 

סיונה: זה יוצר מן איזה רוגע כזה, שלא מנחיתים עלי מלמעלה משהו, אלא שהייתי חלק מהדבר הזה מההתחלה והרבה יותר קל לי לזוז עם זה ולהשתנות עם זה ולהתכוונן לזה, כי זה לא משהו שרירותי ש-"בום,תעשו". 

שירה: נכון. עכשיו תחשבי על זה, שאנחנו בדרך כלל מגיעות מהצד הUXי. תחשבי על מפתח. מפתח יש לו יכולות מטורפות. או מפתחת, סליחה. מפתחת, בודקת תוכנה וכ'ו. הן  כביכול (אתם לא רואים אותי עושה עם האצבעות, אבל אני עושה את המירכאות האלה), הם כביכול מקבלים הנחתה. הינה, עיצבו לכם מסכים, תעשו להם עכשיו פיתוח, נכון? או מישהי מQA תגיד "עשו לי את הפיתוח, אני צריכה לבדוק אותו". אבל אם היא הייתה חלק מהתהליך, היא תבין אם עשיתי משהו שהוא לא נכון, והיא תגיד "שירה, את זוכרת שבuser testing ההיא אמרה לנו שככה וככה? אז הstory הזה לא בדיוק נכון, בואי נעדכן אותו". למה היא תדע את זה? למה בכלל יהיה לה אכפת? כי היא הייתה חלק מהתהליך! יש לה incentive לנסות שהמוצר הזה יהיה טוב.  וזה מה שאני מאמינה בו. 

סיונה: זאת אומרת, אם אני מסכמת שנייה את מה שאנחנו בעצם מדברות עליו, זה שקולבורציה או שיתוף פעולה זה בעצם להכניס אנשים אחרים לשיח. לשתף אותם בחשיבה.

שירה: נכון. בידיעה ובהבנה (זה נתון מבחינתי) שהם experts בתחום שלהם. המפתחת תביא לי דברים של זמן טעינה, של משיכת שאילתות מבסיס דאטה שאני לא מודעת אליו בכלל כי מעניין אותי הUI. היא מביאה לי גוונים, שאין סיכוי שאני אצייר את הקרחון הזה עם הכחול הזה שהיא מביאה. ואני מביאה את הגוונים שלי. וזה עבודה בצוות, כי אנחנו משלימים אחד את השני. לדעתי זה גם עושה אנשים הרבה יותר מאושרים לעבוד. הם חלק מהתהליך, אכפת להם. הם מגיעים הביתה והם לא יגידו "רק ישבתי כל היום ועשיתי קוד", אלא "גם ראיתי את המשתמשים שלי עושים את זה. אכפת לי. אני אגיד למעצבת פעם הבאה שתשים לב ל-טה, טה, טה הקטן הזה", כי היא חלק. זה צוות שאני שמחה לעבוד בו. 

סיונה: אני חושבת שיצא לי לקרוא כמה מאמרים בנושאי עבודת צוות. זה גם עלה בפרק הקודם שדיברתי עם דנה לגבי כל הנושא הזה של אתיקה. זה שאנחנו משתפים מידע, זה בעצם רותם אנשים לתוך תהליך.אני חושבת שזה באמת הופך אנשים ליותר רתומים לתהליך ויותר רתומים לעבודה עם אנשים. השיח הזה גם מייצר משהו אישי יותר. אנחנו לא פס ייצור של רכב, שיש את האחד שעושה את השלדה והאחד שעושה את המנוע ואחד שעושה את הדלת ואחד את הזה, וכולם על פס נע. אלא שיש משהו שעובדים בו ביחד ואת חלק ממשהו. זה להיות חלק ממשהו שזה משהו שמאוד שורשי אצלנו כבני אדם ובגלל זה אנחנו יוצרים קהילות כל הזמן. 

שירה: לגמרי, מליון אחוז. אני מסכימה. לגמרי, לגמרי.לא שמתי אל זה לב  לפני כן, אבל אני חושבת שזה גם הדדי.  יש לנו בעבודה הקודמת שהיתה, היו תאריכים מסוימים שנקרא Amigo sessions, שהם סשנים שבהם מפתחים קוראים למעצבים לראות מה קורה לפני שמורידים את זה ממש לAB Testing, אז היא הייתה קוראת לי יותר. למה? בגלל שהיא הייתה חלק מהתהליך.  וכמו שאני צירפתי אותה לתהליך שלי בשלבים המוקדמים, היא צירפה אותי, ואנחנו מונעות בעיות פה,  יש פה פחות באגים, יש פה הרבה יותר שיתוף פעולה. יש פה דברים שפתאום היא אומרת לי "תגידי, אם תשימי את זה למעלה, לא יעשה ליוזרים יותר… לא יודעת מה, רווח, לבדוק את הדבר הזה?" אמרתי לה "וואלה, את יודעת מה, תזיזי את זה רגע למעלה". לא צריכה סקיצות, לא צריך עוד פעם wireframe. כבר שיתוף הפעולה הוא כל כך טבעי ואורגני וזה פשוט מביא לתוצאות מדהימות לדעתי. 

אני חייבת להגיד (ואני לא רוצה לצאת פה הפסימית) אבל הארגון חייב לתמוך בתפיסה הזאת. כי אם הארגון לא מגבה אותך לתהליכים שהם טיפה יותר איטיים מהתהליכים המקובלים, ולכן בסטארטאפים זה ביג ביג no no, בקטע של "מה את עושה עכשיו workshop על sketching לכל מיני סקיצות של wireframes? פשוט תעשי אותם, זה התפקיד שלך! לא הבאנו אותך להיות UXית?". אם הארגון לא מבין את זה, הארגון לא יגבה את זה. ואם הוא לא יגבה את זה, אז אנשים פתאום יגידו "אני לא רוצה לבוא לסדנה של זאתי. היא עושה לי שתי סדנאות בשבוע, זה שעתיים כל אחת, 4 שעות מההלוז שלי פלוס מינוס עם קפה לפני אחרי… אני צריך לעבוד! יש לי דברים לדלבר". אם הם לא מבינים את הvalue, כי הארגון לא הבין את הvalue, יש לנו פה בעיה.

סיונה: אוקיי, טוב עלתה פה נקודה שהיא סופר חשובה בעיניי. 

שירה: ארגונים. 

סיונה: ארגונים. זה בעצם כמו ביצה ותרנגולת. מצד אחד, את יכולה לקחת איזה צוות קטן, task force קטן עם 3 אנשים ולעשות איתם פגישת עבודה אחת, להרביץ איזה סשן כזה של תרגילי חשיבה שיעזרו לנו להתמקד להתפקס, לשמוע את כולם, ואחרי זה נראה מה עשינו וכמה זמן בעצם חסכנו. אבל באמת, אם אין את הרתימה הזאת, אם אין את השיח הזה, לא מצליחים לשכנע. זה קשה באמת להפסיק את העבודה. יש לי קוד לכתוב, יש לי מוצר לנהל, יש לי עבודה לעשות… צריך לעשות את הbreak הזה. זה באמת מאוד מאוד קשה אם ראשיהארגון הם  לא חלק מהעניין הזה.  אז בואי ננסה לעשות זום אאוט, ולדבר על ואיך בעצם עושים את זה?

שירה: זאת שאלה ממש מצוינת. תראי, אני לא קראתי מספיק בתחום הזה. אני בטוחה שיש טונות של מאמרים והרבה מטרנפורמציה דיגיטלית, ואנשים שמגיעים כscrum master וagile coach וכל מיני כאלה, זה חלק מהתפקיד שלהם להסביר לארגון שזה מה שצריך לעשות. אני חושבת שבארגונים קטנים או צוותים קטנים, אם אני אכנס בעתיד לצוות שאין בו את ההבנה הזאת, אז זה בהחלט יהיה אתגר. אבל מה שאני אעשה כדי לתקוף את זה בדבר הראשון, זה בעצם ליצור את השיווק הפנים-ארגוני הזה. אולי זה פוסטר על איזה משהו שאנחנו עושים במעבדת שימושיות: "ביום חמישי ותבואו כי יהיה כיף". או לעשות קצת טיזינג במייל או בסלאק: "שמתם לב שיש עוגיות כאלה במטבח? ביום חמישי אנחנו עושים סשן של כך וכך, תבואו, יהיה מגניב". זה בדברים המאוד מאוד קלים. במהלך תהליך כזה ארגוני צריך ליצור הרבה אמון עם הstakeholders שלנו, עם המנהלים. 

ואיך עושים את זה? אולי להזמין אותם לסדנה שהיא יותר רכה, על בעיה שאת יודעת שיש בארגון. משהו שלא מתמודדים איתו כבר הרבה זמן ויש לך את היכולת, למשל להעביר איזה סשן של פתירת בעיות. והמתודולוגיות הן מאוד ברורות - מגדירים את הבעיה, עבור מי הבעיה, בואו נעשה קצת פתרונות, בואו נראה מה קורה במתחרים. נעשה Crazy 8. זאת אומרת יש מתודולוגיות קיימות בכל עולם הסדנאות. וברגע שיש לך מוצר ואז במסדרונות של המשרד או על Miro גדול, אם אתם עובדים remotely, יש המון המון רעיונות. ואנשים הצביעו על הרעיון הכי טוב. ואז לקחנו את כל הרעיונות ועשינו פרנקנשטיין כזה של פתרון על, אז הstakeholders אומרים "רגע. הבחורה הזאת היא קצת גנובה על הראש עם כל הסדנאות שלה, אבל זה מציף פה Value ואני רואה את הValue. אני מרגיש אותו. הוא בצורת כרזה או בצורת משהו. יש לי את זה ביד". וברגע שאת רמת את הstakeholders, אז הם יהיו יותר רגועים לתת לך לקחת את הזמן של המפתחים, לקחת את הזמן של הבודקות תוכנה, וכ'ו. ככה אני אתקוף את זה.

סיונה: פורמאלית ומובנית. להכניס את זה ממש, לשלב את זה בתוך תהליכי העבודה. 

שירה: בדיוק, כי להגיד "תקשיב, סטייקהולדר יקר, אני רוצה לקבוע איתך פגישה של 45 דקות בהן אראה לך את היתרונות בdesign thinking ומה אנחנו מציעים, טה, טה, טה". OK, הייתי יכולה לשלוח לו באותה מידה לינק ל IDEO ושיקרא. זה לא יעבוד. אני צריכה להראות לו מה הvalue שלו. אני צריכה להראות לו שאנחנו כבר שנה מנסים לפתור איזה פיצ'ר, עשיתי סדנה עם הצוות, יצאנו עם פתרון, יוצאים איתו לAB Testing ואני אראה לך את התוצאות של הAB Testing ותראה אם אתה אוהב את זה או לא. אבל משהו, משהו Tangible שהוא יכול להחזיק ביד. 

סיונה: אוקיי, אז בעצם זה לעשות משהו קטן ולהראות את התוצרים שלו ולשתף, לשתף, לשתף, לשתף. משהו שאני מדברת עליו הרבה. כי אין מה לעשות, אנחנו יכולים לעשות עבודה נפלאה והצוות שלנו יכול להיות power team ולהיות הכי הכי, אבל אם אנחנו לא משתפים את מה שעשינו ואיך הגענו לזה, וכמה נפלאה השיטה שלנו, אז זה לא יחלחל להנהלה, זה לא יהדהד החוצה.

שירה: אבל השאלה היא אז איך את לוקחת את זה לצוותים האחרים? זאת אומרת, גם אתם יכולים להשתמש בשיטות האלה. הן שיטות קיימות - זה כמו לחתוך עגבנייה בסכין חדה ולא בסכין חמאה. קחי את הסכין הזאת, קחי את הסכין קצבים שלי, תחתכי את העגבניה טוב, אין בעיה. אז אולי גם פה להגיד להם "אוקיי, אבל יש לי את השיטות האלה, רוצים שאני אעשה לכם בחמישי בערב על בירה, אני אדבר איתכם קצת אלך להעביר סדנאות של  design thinking? או רוצים שאני אעשה טמפלייט ממה שאני עשיתי ואז אני אעשה לכם בחמישי בירה - הנה הtemplate, הנה המתודולוגיה מאחורי הקלעים, בואו, תראו מה עשיתי עם הצוות שלי". תני להם! שלח לחמך, מה שנקרא. וזה פשוט מציף את הטוב הזה. 

סיונה: מסכימה, מסכימה לגמרי.

עוד משהו שעשינו ועבד נהדר… מדובר בחברה של 300 איש, וכולם היו מאוד מאוד רטומים (זאת אומרת לא היה פה צריך לעשות שיווק) ורצינו לתת להם את הvalue - "אתם נותנים לנו כל כך הרבה זמן, אז בואו נראה לכם מה יוצא". אז פעם בחודש עשינו פגישה שהיא פתוחה בזום לכולם ויכולים להגיע גם פיזית למשרד, ובה אנחנו מראים ב5-10 דקות על כל מחקר או על תהליך שעשינו בקולבורציה עם הצוותים. אז הצוותים האחרים אומרים: "רגע, איזה יופי! 10 דקות הסבירו לי על תהליך כזה ארוך ויפה ומייגע, אבל הנה המוצר המגניב!" ועוד כזה, ועוד כזה, ועוד כזה, 4 כאלה over lunch, ביום שישי. "איזה מגניב, אני רוצה גם!" ואז התחילו להיות אצלנו אנשים בתור. ואז אמרנו טוב, חייבים להכשיר אנשים לעשות את זה גם ואז עשינו טמפלטים. 

סיונה: אז צריך להתחיל מקטן, בסופו של דבר.

שירה: לגמרי! לגמרי. הסטייקהולדרים (stakeholders) חייבים להיות תומכים, כי אחרת האנשים פשוט לא ירצו להשתתף: "אין לי זמן לדברים האלה, תנו לי לעבוד".

סיונה: האמת היא שהכניסה האישית שלי לעולם הdesign thinking… כלומר, קראתי על זה המון. על מה זה design thinking, איפה זה נמצא ואיזה כלים יש, וזה היה מאוד מבלבל. יש באמת אתר שאפילו הראיתי בהרצאה שלי בUXI של design f**** thinking (אתם לא רואים את המירכאות שאני עושה euphamism) שהוא ניסה לאתר את כל הframeworks שהוא מצא, ויש שם המון, המון המון. את יכולה לעשות סקרול במשך שעה ואת תמצאי המון המון המון צורות עבודה. וכשנחשפים לעולם הזה בהתחלה, הוא נורא מבלבל. אבל היה איזה פעם אחת שהרגשתי נורא מתוסכלת מזה שאני כל הזמן מנסה לתקשר. אני, בתור מעצבת צעירה ויחידה בתוך חברת סטארט אפ דיי גדולה (יחס של אחת ל 60 מול כוח הפיתוח, אחת ל-4 לProduct Managers) הייתי חייבת משהו שיעזור לי להכניס את השיח הזה של משתמשים לשיח היומיומי שלנו. שזה לא יהיה רק אני עומדת ואומרת "רגע, אבל המשתמשים שלנו". לא, זה צריך להיות משהו שכולנו מדברים עליו. אז חיפשתי כלים, והגעתי לאיזשהו מאמר שכתב ג'ף גוטר (אני מאוד מאוד אוהבת את הכתיבה שלו והאינסטינקטים שהוא מביא, הוא נהדר בעיניי, יום אחד נראיין אותו כאן, תזכרו שאמרתי!) על סדנה לסטייקהולדרים, לבעלי עניין, וכל הדירקטורים, המובילים, המנהיגים, המנהלים והמנהלות של החברה, על איך ליצור פרוטו-פרסונות. זה הכלי שבעצם עמד במרכז המאמר. אם שואלים אנשים מי הלקוחות שלנו או מי המשתמשים שלנו, אז לכל אחד יש לו בראש איזו ורסיה. ואז, ברגע שעושים את הסדנא הזאת, נוצרת איזשהו שיחה מעניינת שיוצרת יישור קו, שיתופי פעולה, מדברים ומבהירים ומדייקים דברים. אמרתי "הו - את זה אני רוצה!"

שירה: ואיך היה?

סיונה: קודם כל, בתור אנשי חווית משתמש, אם נמצאים במקום הזה שאני הייתי בו, אז אחד הדברים שאנחנו צריכים לאמץ לעצמנו זה נחישות. לקחת איזשהו כלי, וכל פעם להראות אותו עוד קצת, את מי שצריך לענין. במקרה שלי זה היה הproduct manager שהיה אחראי על כל הצוות של הProduct MAnagers. כל הזמן פמפמתי לו "בוא נעשה את זה, בוא נעשה את זה, בוא נעשה את זה. תראה איזה מגניב. תראה איזה מגניב.  תראה איזה מגניב". כל הזמן פמפמתי לו, עד ששכנעתי אותו. אמרתי לו "תקשיב, אנחנו נעשה את זה קטן! שעתיים, אנחנו נפגשים רק אני, אתה, הDirector of sales, Director of marketing, Director of customer success... מושיבים את כולם בחדר, מדברים, זה הכל. לא צריך עכשיו סדנה. קטן." והבאתי דפים מודפסים והכנתי את כל מה שהייתי צריכה לפני השיחה. בשיחה פתחנו וזה התחיל באמת, מדיון פתוח של "תגידו, מי האנשים שאנחנו בעצם משרתים פה? מי המשתמשים שלנו?" ורק משם, אני חושבת שאחרי 10 דקות שכל אחד זרק את שלו ואני רשמתי תוך כדי, הם פתאום הבינו עד כמה הפער יש בין מה שאחד חושב לשני. זאת אומרת, ההוא ראה את זה, והוא ראה את זה +2, והוא ראה את זה +4, והוא ראה את זה קצת אחרת… וזה היה נורא מעניין לראות איך הם עצמם, תוך כדי שהם מנהלים את השיחה הזאת, הם מבינים כמה שאין את היישור קו הזה. 

שירה: זה כבר הvalue, בלי שיצאתם עם משהו חדש. זה כבר value מטרוף.

סיונה: ממש. עוד לא עשינו כלום, עוד לא פתחרנו דף, או miro. כל הכלים שאני משתמשת בהם היום -  עוד לא היו על השולחן בכלל. ואז אמרתי להם "בואו עם כל המחשבות האלה", רשמנו, סיכמנו דיברנו, התדיינו על הנושא הזה. שלחתי אותם הביתה עם תבניות, ואמרתי להם "תמלאו בבקשה". ובפגישה הבאה שעשינו (גם פגישה של שעה וחצי, שעתיים כזה) ישבנו ובעצם דייקנו אותם עם מתודולוגיה של design thinking. של - בואו נציג, בואו נסכם, בואו נקבץ ביחד את התבניות שמיליתם שהן בעצם אותה הדמות אבל עם מאפיינים טיפה שונים. ואז פרסנו את זה, עשיתי להם צירי פרמטרים כאלה של "עד כמה הבן אדם הזה טכנולוגי, מ1-5?" והיה להם פתקים קטנים כאלה שהם היו צריכים להרים, והיו דיונים שם כי אחד אמר "לא, זה 1" והשני אמר "לא, זה 5". אז להיות facilitator בתוך הדבר הזה זה החשיפה הראשונה שלי לדבר הזה שנקרא פסיליטציה (Facilitation) - הנחיית דיון ויצירת דיון. 

שירה: זאת גם מלאכה קשה, אומנות.

סיונה: זה בכלל פודקאסט בפני עצמו. אבל לגלות נחישות, ולמצוא את הכלי שנראה לכם נכון (זה לא חייב להיות מושלם כי אין דבר כזה מושלם), למצוא משהו שנראה לכם יענה לכם על הצורך שלכם, ואז להיות נחוש או נחושה ולהביא את זה שוב ושוב ושוב לשולחן. בנועם, לא בעצבים, לא בכעס כי זה לא יעשה שום דבר, אבל כן להראות את התוצאות של זה ואז לעשות את התהליך הזה. והדבר הזה בעצם גרם לזה שיצאנו עם פרסונות מגובשות יותר, שמבוססות על ההשערות שלנו בתור התחלה. אותן תיקפתי אחרי זה מול אנשי הcustomer success, האנשים שבאמת יש להם אינטרקציה יותר hands on עם הלקוחות, אז כבר עשינו עוד איזה דיוק. ואחר כך לקחנו את זה לproduct managers (שזה כלל גם את הכתב הטכני ועוד כמה אנשים שאני לא זוכרת בדיוק מה היה הטייטל שלהם), ישבנו איתם, חילקנו אותם ל2 קבוצות ועשינו להם מפות אמפטיה (Empathy maps) לאותם פרסונות באמצעות scenarios ששמענו מהcustomer success.

שירה: מדהים! אז תיראי איזה תהליך מטורף! וכל שלב הוא בעל ערך, גם אם לא היית ממשיכה. אבל זה מטורף. ואת עשית את זה בחכמה רבה מאוד מאוד לאט, אם אני קוראת את הדבר הזה נכון. שלב, שלב, שלב, שלב. לא ביום אחד, סדנא שלמה מהבוקר עד אח"צ, עם סושי באמצע, פרסונות ותיקוף וempathy maps והכל, נכון? יפה!

סיונה: זה נורא מעייף ומאיים,  אני חושבת, לבוא לאנשים שהיום שלהם גדוש במשימות, באסנות (Assana) במיילים, בהצפה של משימות ועבודה, ולהגיד להם "בוא תחתוך את כל זה במשך יום שלם –. זו חתיכת דרישה.

שירה: כן, אבל את יודעת… אם חס וחלילה היית שוברת את הרגל והיית בבית החולים שמה גבס, אז גם היית מפספסת את היום הזה. אז אם תרגילו את האנשים לבוא לדברים האלו, ואם בעלי העניין (הסטייקהולדרים) יהיו חלק מההבנה שזה משפר תהליכים אחר כך… זה כמו שאם אתה משקיע במחקר המון, אז אתה תשקיע בפיתוח אח"כ פחות וכ'ו. זה השקעה לטווח ארוך. פה הייתי שמה את האנרגיות שלי, לגמרי.

(מעברון מוזיקלי) 

סיונה: אוקי, אז דיברנו בעצם בhigh level על איך רותמים ומניעים תהליכים כאלה, עכשיו נדבר קצת יותר על פרקטיקה. איזה טקטיקות וכלים יכולים לשמש אותנו בשביל להצליח לקדם עשייה שיתופית ביחד עם אנשים אחרים? באיזה כלים את משתמשת?

שירה: אז קודם כל, מה שאת תיארת זה לגמרי מה שאני עושה (כלי אחד יותר, אחד פחות) אבל זה לגמרי זה. זה פשוט להכנס לכל מיני מאגרי ידע, להבין איזה סדנאות עומדות בפנינו, איזה כלים, איזה מתודולוגיות, וככה לראות למה מתחברים. אני עובדת בתחילת תהליך עם משהו שאני כל כך, כל כך, מאמינה בו – וגם העברתי אותו אינספור פעמים  אנשים אחרים כי אני חושבת שהוא מאוד נכון – אנחנו קראנו לזה "activity planning". בעצם, בתחילת רבעון כל הקבוצות (כל הsquads) מתקבצים ביחד ומגדירים מה הם הולכים לעשות ברבעון הבא, על פי איך זה מתכתב עם הערכים של החברה ומה שהחברה רוצה להשיג בשנתון וברבעון הזה וכ'ו. מה שאנחנו עושים זה תהליך נורא נורא מובנה. ממש, צעד אחר צעד, שבהתחלה כולם אומרים מה הם חושבים שצריך לעשות. אח"כ אנחנו מקבצים את זה לגושים, אנחנו נותנים לזה שם, ואז אנחנו מצביעים - יותר חשוב שנעשה פיצ'ר A, פיצ'ר B, יותר חשוב שנחקור את זה או את האחר, וככה אנחנו מתעדפים את זה. 

לפי כמות ההצבעות אנחנו ממשיכים הלאה ל-מה צריך לעשות כדי לעשות את זה? אם החלטנו שאנחנו רוצים לשפר את הonboarding שלנו, מה יהיה התהליך? אנחנו עושים customer research? אנחנו בודקים מה יש בשוק? אנחנו בודקים best practices? וכ'ו. וגם שם יש תהליך מתודולוגי מאוד מובנה של איך לעשות את זה. בסופו של דבר, הכי הכי חשוב - נותנים שם על פתקית של מישהו שכמובן לא יעשה את זה לבד, אבל יהיה אחראי שזה יקרה באיזשהו דדליין. וככה עוברים רוחבית, תופרים את זה לפי ספרינטים. בספרינט 1 ו-2 עושים את זה, ו-3 ו-4 את זה, וכ'ו. 

למה זה נורא נורא חשוב? כי יבוא stakeholder בשבוע 8, ויגיד "אבל מה קורה עם הזה שלי? אני נורא צריך 1,2,3" ואני אגיד לו "בקשה, השתתפת בactivity planning בתחילת הרבעון. ו- א) זה היה לך שקוף, ב) אין בעיה. דחוף? בואו ניפגש שניה עם הPO ונעריך מחדש. יוזמה 5 יותר חשובה מיוזמה 3? אין שום בעיה, נהפוך ביניהם. אבל זה יקרה בcollaboration ביחד. ברגע שזה ביחד, אז כולם אחראים ביחד על הדבר הזה, וזה לא "שירה קיבלה הנחיה מהPO שלה לעשות 17 יוזמות בשנה ותתחילי".  נגיד, היה לנו צוות שאחראי על customer loyalty, על הנאמנות לקוחות שהגדירו יוזמה מסוימת שדרשה שאני אפתח פיצ'ר מסוים כדי שיתלבשו עליו. הם אמרו את זה מראש בactivity planning הרבעוני, אז ידעתי שאני חייבת לעשות את זה ראשון. זה לא היה כזה דחוף אבל בגלל שquad אחר נסמך עלי ומחכה לתוצרים שלי, ידעתי שאני חייבת לעשות את זה ראשון. אלו כלים שיוצרים תקשורת טובה. כמו שאמרת עם המשפחה שלך בתקופת הקורונה, זה פשוט כלי שאנחנו כfacilitators יכולים ויכולות לשבת בחדר בשיחה ולנהל את הדבר הזה. אז activity planning זה דבר שאני משתמשת בו הרבה. 

אני עובדת הרבה גם עם sketching sessions. עשיתי sketching sessiosn עם לקוחות – הבאנו אותם למשרד, הראנו להם את המוצר שלנו, הבאנו להם screenshots של מתחרים. ביקשנו מהם בצורה אנונימית להסביר מה הם אוהבים ולא אוהבים בכל אחד מהממשקים האלה, ובסופו של דבר אמרנו להם "הנה דף חלק, והנה printouts של כל המתחרים שהראיתי לך היום. יש פה מספריים, סלוטייפ וטושים צבעוניים. בבקשה, תרכיב לי על דף לבן, מה הפתרון הכי טוב לך?  אתה יכול גם לצייר מאפס מה שאתה רוצה, וגם יכול לקחת מפה את הכפתור ההוא, מפה את הפיצ'ר הזה, ומפה את הפיצ'ר הזה". תקשיבי, זה היה היסטרי! כי הלקוחות בעצם דמיינו לנו מה הכי טוב בשבילם. עכשיו, יכול להיות שאח"כ בשיחה הם גם אמרו,"בעצם לא, הייתי צריך להפוך את זה" ואז הפכנו. אין בעיה. אבל איתם ביחד עיצבתי את המוצר. אפשר יותר מזה? זה היה פשוט מדהים. 

סיונה: שאלה לגבי עניין של הסקצ'ינג.. אנחנו מדברות בעצם על יצירת סקיצות לwireframes, סוג של אפיון. אפילו שזה הכי ראשוני, הכי בוסרי, הכי התחלתי. אבל יש איזשהו פער בין אנשים שהם "tech savvy", שהם אנשים יותר טכנולוגיים ויותר נעורים בטכנולוגיה, שאפשר למצוא אולי יותר במוצרים B2B. אבל במוצרי B2C, או אפילו פתרונות שהם בכלל לא קשורים לטכנולוגיה אלא דברים שהם יותר אמורפים כמו "בואו נבנה קהילה, בואו נגדיר מה אנחנו רוצים שיקרה בקבוצה שלנו, בכיתה שלנו", למשל.. אז במקרים האלו, לקחת מישהי שלא עושה את זה ביום יום, לא מציירת בחיום יום, ולבקש ממנה "בואי תציירי לי איך את מדמיינת שזה יראה"...  איך מתגברים על הפער הזה?

שירה: שואלים למה. אין סיכוי שהיא נותנת לי את הדף הזה עם הסרטוט שלה או המחשבות שלה או whatever, ואני אומרת לה "המון תודה, השובר מתנה יחכה לך במזכירות". לא! אני שואלת אותה למה. יכול להיות שהיא תסביר לי שהיא נורא רצתה פיצ'ר מסוים כי הוא עוזר לה ביום יום שלה אבל היא שמה אותו הכי למטה כי לא היה לה מקום.  אני שואלת אותה למה.  ואם זה תהליך של הכיתה או יש איזשהו journey שהוא לא ממש מוחשי כמו wireframes אז אני גם אשאל אותה המון המון "למות" – למה חשוב לך כשאת נכנסת לבנק שיהיה לך מזגן בו? או שיהיה ריח מסוים? או שיבוא אליך בן אדם ויגיד לך "שלום, אפשר לעזור לך?" או שאת מעדיפה ללכת לקיוסק לעשות את זה לבד? למה? כי אם אני אבין למה, אז אני אשתמש במה שהיא אמרה כעזר בשביל להוביל את התוצר שלי. התוצר שלי יהיה שונה לחלוטין ממה שהלקוחות קשקשו לי על דף ועשו עם מספריים, שיהיה ברור לכולנו. אבל הבנתי למה, ולכן עשיתי פריאוריטיזציה (prioritization). עוד משהו שחשוב להגיד על הסיפור הזה, זה שאנחנו בדרך כלל משתמשים במספר הנפלא הזה 8 כשאנחנו עושים Usability tests. אנחנו מזמינים לפעמים יותר כי אם יש איזשהו פדיחה, או מישהו לא מגיע, וכל מיני כאלה, אז נניח מזמינים 10 אבל משתדלים שנהיה סביב ה8. אין סיכוי ש8 לקוחות (גם אם ניסיתי נשים, וצעירים, ומבוגרים, ו-tech savvy ולא tech savvy, ולקוחות חדשים וותיקים) עדיין אני לא אצליח לחסות את כולם. ויש לקוחות ותיקים, מבוגרים, גברים שהם כאילו על אותם סגמנטים: 800 אנשים יגידו לי 800 תשובות שונות. זה רק דעה של אדם אחד. אני לא מסתמכת רק על יוזביליטי טסטינג, או אני לא מסתמכת רק על מי שבא לי למשרד לעשות סקצ'ינג כדי להחליט החלטות UXיות. אני מסתמכת על קשת רחבה - אני מסמתכת על data analysis, אני מסתמכת על מה שאני יודעת מסקרים שפרסמתי, מה שדיברתי עם הסטייקהולרים שלי. יש לי פגישות עם כל הצוות מכל הדיסיפלינות. זה רק עוד אחד. אבל הוא נותן גוון מאוד מאוד מעניין בגלל שזה אנשים מהשטח שאשכרה נוגעים לך במוצר, ובגלל שאת שואלת אותם המון המון "למות", את מבינה גם את המניע מאחורי הציור שיצא, ולאו דווקא רק הציור.

סיונה: בדיוק. ואני חושבת שכשאת שואלת את ה-למה… לזה אני מתחברת מאוד מעולם הראיונות, שזה אחד הכלים שאני משתמשת בו. פה בארץ, בתרבות שלנו, זה אחד הכלים הכי נפוצים לדעתי והוא גם מאוד, מאוד, מאוד, מאוד אפקטיבי. כלומר, זה צריך להיות הGo To הראשון שהולכים אליו לפני כל דבר אחר. זה הדעה האישית שלי. 

שירה: כן

סיונה: כי לדבר עם אנשים - איך אתה רוצה למצוא מסעדה להיום בערב לקחת את אישתך? אתה מדבר עם אנשים ושואל איפה ללכת. אנחנו אנשים קומוניקטיביים. לדבר עם אנשים, אתה יכול להשיג מזה המון המון מידע.

שירה: ממש!

סיונה:  עוד לפני שסיימת מסך אחד, וחשבת בכלל על פיצ'רים…כאילו, דבר! אז אני חושבת שכשמדברים עם אנשים ובאמת שואלים אותם את ה Five Why's או בכלל לשאול שאלות follow up על כל דבר שאנחנו עושים, להבין את ה-"אמרת משהו כזה, בוא תרחיב לי".... זה נורא מאפשר גם לראות תבניות, כשאת עושה zoom out אז פתאום לראות כל מיני דברים שחוזרים על עצמם. כל מיני נקודות כאלה של - "הם דיברו על זה קצת שונה, אבל שניהם ציינו, נגיד, שעניין הזמן הוא נורא משמעותי עבורם, אז בואו נתעסק בזמן" לא בדרך א' כמו שהוא אמר או בדרך ב' כמו שהוא אמר, אלא בואו נתעסק בזה. זה עוזר לנו גם לתעדף את הדברים. וזה כבר שיחה על כמה חשוב להביא את המשתמשים שלנו לשולחן, וכמה חשוב לשוחח איתם ולהביא את הInputs שלהם לתוך קבלת ההחלטות שלנו כצוות. אני רוצה רגע לחזור רגע שניה למשהו שאמרת קודם שנורא מעניין בעיני. אמרת "הולכים למאגרי מידע". לאיזה מאגרי מידע את הולכת כדי לקבל כלים?

שירה: תיראי, אני לפעמים משתמשת בכל מיני IDEO למיניהם, Nielson Norman Group וכאלה. אני הרבה אוהבת לראות יוטיובים כי זה זריז לי ואני יכולה ככה להעביר מהר את הוידאו אם אני מכירה את המתודולוגיה הזאת והזאת אז אני קופצת הלאה, אבל את זה אתם כבר יודעים ויודעות לעשות, אני לא מחדשת פה שום דבר. טוב לפתוח את העיניים לבלוגרים, טוב לקרוא מאמרים, וכמו שאמרת בהרצאה שלך שיש את האתר הזה עם המון מקורות. מה שאני כן רוצה לתת כדבר נוסף זה איך אני נכנסתי לעולם הזה, ואיך אני למדתי את המתודולוגיות האלה והשתשפשפתי עליהם עוד לפני שפגשתי אותם בעבודה ועם יוזרים. וזה ללכת למיטאפים. במיטאפים שאני נחכתי בהם, בניו זילנד, היו שני מיטאפים מרכזיים: אחד של אנשי הUX ואחד של אנשי הCX, ובשתיהם דיברו המון על מתודולוגיות. אבל מה שהיה מגניב, זה שהיה מפגש נגיד של שעה וחצי, רבע שעה מינגלינג, שעה עובדים, נותנים בראש, יושבים על שולחנות ועושים סדנה על משהו. אז כשאת רואה את הfaclitator מעביר לך מתודולוגיה של crazy 8 או שאת מציירת ומעבירה לבן אדם משמאלך והוא מעביר לבן אדם משמאלו וכ'ו, אז את מרגישה פתאום הרבה יותר בטוחה. את לא רק קראת על זה בבלוק ואמרת "יואו! אני חייבת לנסות את זה", את כבר היית משתתפת בסדנא כזאת, אז כבר באמפטיה למשתתפים, שהם הולכים להיות המשתתפים שלך. אני לא יודעת אם קיימים כאלה מיטאפים בארץ, ואם לא אז אנחנו בהחלט עלינו פה על סטארטאפ, אבל לתת כלים… אחד מהם זה לקרוא את זה, והשני זה לעשות את זה. כשאת משתתפת ולא רק מעבירה, את מגיעה הרבה יותר בטוחה לשלב שבו את מעבירה את הדבר הזה.

(מעברון מוזיקלי) 

סיונה: What can I say more? אני חושבת שזה מושלם. אז אני קצת עושה Recap על מה שדיברנו עד עכשיו. דיברנו על מה זה בכלל קולבורציה ושיתוף פעולה, איפה זה פוגש אותנו, גם בחיים האישיים וגם בחיים המקצועיים ובעיקר בעולמות היצירה, פתרונות דיגיטלים, עם צוותי מוצר, פיתוח וUX או Research. דיברנו על החשיבות של הרתימה גם של האנשים עצמם אבל בעיקר של הstakeholders - של המנהלים, של המנהלות, של האנשים שבעצם יכולים לאפשר את זה כחלק מתהליכי העבודה. דיברנו על צורות של תהליכי עבודה, כמו Activity planning ולעשות כל מיני פעילויות משותפות עם לקוחות כמו sketching. ודיברנו על מאגרי מידע, שIDEO זה בהחלט…  יש להם ממש מאגר שיש בו המון תרגילים שמספיק לשלוף אחד קטן ולנסות אותו, איזה פגישה קטנה עם 2-3 אנשים מצוותים אחרים, זה כבר יכול להראות ערך מעולה. ודיברנו על מיטאפים שעכשיו עשית לי חשק…

שירה: אני סוגרת ככה את השיחה שלנו באותו כיוון, כי את הכלים שלמדתי במיטאפים שהCX והUX community, לקחתי אלי הביתה. והילדים שלי, אני קוראת להם ילדי design thinking ויש לי הרגשה שגם את יודעת למה אני מתכוונת, במה שהעלית בפוסט לפני שבוע. זה ילדים. ואת יודעת, אנחנו שומעות הרצאות על הורות, ומדברים לא רק על שליפה של ידע ושינון (למרות שזה skill שגם צריך אותו) אלא על פתרון בעיות ועל יצירתיות. ואם אנחנו נותנות ונותנים לילדים שלנו, שזה לא רק כי הם הילדים שלי, הם הדור הבא שיהיה פה על הכדור הזה. והם יתקלו בבעיות, אז איך אתה מפרק את הבעיה, ואיך אתה מציע פתרון, ואיך אתה מתמודד עם אכזבה וכשלון ומנסה עוד פעם? ולא רק כסיסמה, "לא נורא, תנסה עוד פעם ותצליח". זה נכון. אבל איך? איך אני אנסה שונה הפעם כדי להצליח ולא עוד פעם ראש בקיר? זה המתודולוגיות שאני לקחתי אותם אלי לחיים ואני עושה אותם גם עם הילדים.

סיונה: זה גם לקחת וללמד אותם משהו שבעיני…. הבת של על הרצף, אז כל הנושא הזה של תקשורת מול ילדים אחרים. ואינטרציה עם ילדים אחרים, זה משהו שהוא skill שהוא כל כך חשוב, לא רק לבת שלי שהיא על הרצף אלא אני חושבת שזה משהו שיכול… היה עוזר לי מאוד ואני חושבת שלכל הדור שלנו ולהורים שלנו, אם היו לומדים איתנו את הskills האלה כחלק משיעורי בית הספר. כי באמת היכולות לעבוד עם אנשים אחרים, לתקשר, לקבל דעה של אחר, הדעה שלי לא אבסולוטית, אלא יש פה מגוון דעות, ולדעת לאמן את השריר במוח של גמישות מחשבתית. אפשר ככה, אפשר אחרת, לפעמים נעשה ככה, לפעמים נעשה אחרת. וכל הדברים האלו בעצם מתקיימים בשיח הזה. הם בעצם מתפתחים מתוך השיח הזה. אז לכן אני כל כך מתחברת למה שאת אומרת ברמה ההורית של "כמה זה טוב עושה לילדות שלנו, לילדים שלנו", באמת. יפה לראות את זה מהצד, זה היה כל כך מרגש לראות את זה מהצד.

שירה: מדהים, זה מדהים. לגמרי. ותקשיבי, זה יכול לבוא בדברים הנורא קטנים. למשל, אחד הice breakers שאני הכי אוהבת שעשו לי בעבודה במשך השנתיים שעבדתי שם, היה בתחילת הקורונה. אפילו לא לקחנו מסכים מהמשרד עדיין כדי לעבוד. והמנהלת שלי, המדהימה, לקחה גוש של bluetech או פלסטלינה(וואטאבר, מה שיש לכם בבית) ואמרה בואו כל אחד נעבור עם המסכים וכל אחד יראה מה הוא עשה עם זה. ותקשיבי, זה אותו גוש פלסטלינה קטן או bluetech, אחד עשה תיון, אחד עשה ספה קטנה, אחד עשה בננה, אחד עשה כזה.... זה לא משנה. אנחנו קוראים לזה זה get your creative juices out, שכל המיץ הקריאייטיבי יצא החוצה ואז מתחילים. ופתאום את רואה "אה! אוקיי. אפשר לעשות מזה גם כסא, וזה גם bluetech שאפשר להדביק על הקיר, אבל זה גם עוד מליון דברים. זה גם מנקה את הלכלוך מהמקלדת שמתווסף לך הפירורים בין הH לW"... זה פשוט מטורף מה שאפשר לעשות עם קריאייטיביות, ואנחנו אנשים קריאייטיבים, ואני חושבת שכולם, אגב, אנשים קריאייטיבים. אם אתה קריאייטיבי במטבח או בקוד או קריאייטיבי בלצייר, זה לא משנה. גם במוסיקה אתה קריאייטיבי. וזה משהו שאפשר לחלוטין לפתח.

(מעברון מוזיקלי) 

שירה: תודה רבה! היה מעניין!

סיונה: תודה רבה! אם אהבתם\ן את מה ששמעתם\ן, אתן מוזמנות לשתף ולהעביר את כל הטוב הזה הלאה. רוצות לדבר איתנו, אז אתן מוזמנות לספר לנו בדף הפייסבוק שלנו - מה חשבתן, אם יש לכן עוד שיטות או כלים שאתן מכירות מהניסיון והחוויות שלכן, ולשתף ביחד עם כל מי שגם נמצא בדף הפייסבוק הזה… וזהו. עד לפרק הבא, שיהיה לכן אחלה של יום. ביייייייי!

שירה: תודה סיונה, ביי כולם! ביי ביי

(מעברון מוזיקלי) 

אפשר למצא את שירה בפייסבוק - https://www.facebook.com/shira.natovich