Nov 18, 2022
בפרק נעסוק בסוגיה אפורה, מבלבלת אבל שעולה לא מעט בקהילה שלנו ובקהילות נשיות מקצועיות אחרות.
השיח ה״ספק מטריד״ שאנחנו כנשים נתקלות בו בתדירות גבוהה במקומות העבודה.
סיונה: ברוכות וברוכים הבאים לפרק העשירי של WE Talk מבית קהילת WE - Women Experience.
בפרק היום החלטנו לדבר על אווירה רעילה ועל הטרדה מינית בפרט, במקום העבודה.
אם הביטוי ״הטרדה מינית״ גורם לכם לרצות לשים ידיים על האוזניים ולצעוק ״לה לה לה״, זה בסדר. זה לא נושא ״כיפי״, גם אנחנו, שמקליטות את הפרק ניגשנו לנושא בפופיק רועד והרבה חשש.
אבל אנחנו חושבות שחשוב לפרק את הרעיון הזה ולהבין אותו ואיפה זה פוגש אותנו.
אנחנו מאמינות שאם כולנו נהיה יותר מודעות ומודעים להתנהגויות ואמירות שפוגשות אותנו במקום העבודה וגורמות לנו או לאחרים להרגיש לא בנוח, יהיה לנו קל יותר לייצר מקומות עבודה מיטיבים, שיהיה כיף ונעים להגיע אליהם כל בוקר ולתרום בהם להצלחה של הארגון.
מוכנות? מוכנים? מוזיקה ונתחיל.
(פתיח מוזיקלי)
סיונה: בפרק היום נדבר אנחנו - סיונה שרלג…
לימור: …ולימור שוב עמי…
סיונה: ונביא קטעים מתוך שיחות שעשינו עם נשות מקצוע בתחום.
לימור: שוחחנו עם גבריאלה סטריהן-גורודישר, ורותם שוחט, ממרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב. ושוחחנו קצרות גם עם מיקה נטוביץ׳ מנצור, שהיא מנהלת מערך הסיוע של מרכזי ״קול מילה״, שזה הצ'ט של מרכזי הסיוע.
סיונה: לפני הכל, חשוב שנדבר על הרעיון הזה של ״הטרדה מינית״. אז בואו נדבר קצת על מספרים.
גבריאלה: כשמדברים על ההיקף של הטרדות בעבודה באופן ספציפי, במחקר הכי עדכני שיש בארץ מ-2018, מדובר על מספרים מאוד מאוד גבוהים. 66% מהנשים ו-44% מהגברים.
סיונה: בסקר שנעשה על ידי ארגון: women who tech, וכלל למעלה מאלף עובדים ועובדות בתעשיית ההייטק והסטרטאפים בפרט, 48% מהנשים חוו הטרדה, בהשוואה ל-11% גברים שחוו גם הם הטרדות. בסקר האחרון שנעשה בנושא בשנת 2020, 67% מהנשים שענו על הסקר, טענו שאין להן הרבה אמון באופן התנהלות הארגונים לטיפול בסוגיות ההטרדה.
סיונה: אז עכשיו שיש לנו קצת מספרים בראש, והבנו שהתופעה היא לא מזערית, אלא בעלת היקף ונפח, לקראת הפרק עשינו מחקר בקהילות נשים וניסינו להבין איך זה נראה, איפה זה פוגש אותנו. והאמת היא, שמהסיפורים שקיבלנו, זה לא תמיד ברור. שאלנו את גבריאלה אם יש לה דרך להמשיג לנו את זה דרך כמה דוגמאות.
גבריאלה: אלה התנהגויות יומיומיות של הערות, בדיחות, כל מיני אמירות לא ראויות לעובדות שהולכות להיפגש עם משקיעים, על איך הן אמורות להשיג את הדברים האלה, וגם כל מיני סוגי שיח שכבר פסו מהעולם, והגיע הזמן שבאמת ישימו להם סוף. בדיחות גסות, שאלות פולשניות על החיים האישיים, המיניים, הערות בוטות ובטח גם הפצה של תמונות או שיתוף של תכנים פורנוגרפיים. זה לחלוטין יכול להיחשב להטרדה מינית לפי הדין הישראלי. יש משהו בתחום הזה, שכאילו אנחנו יותר מאפשרים. היום למשל, אמירות גזעניות, האוזן שלנו הרבה הרבה יותר חדה ואנחנו נתערב, ואנחנו נעצור, ואנחנו נקטע ונבין הרבה יותר מהר שמה שקורה שם הוא לא תקין. אבל אמירות שהן סקסיסטיות, מקטינות על רקע מיני או מגדרי, הטרדות מיניות שזה כזה חצי צחוק וחצי ״אני בסך הכל בsmall talk, כאילו, אל תקחי את זה כבד״, אז אנחנו הרבה יותר מקלות איתם. ואין שום סיבה. צריך להגיד את זה בצורה מפורשת–אלה התנהגויות פוגעניות, לא מתאימות. אין להן שום מקום בסביבת עבודה, ובטח שלא בסביבות הייטק שאנחנו יודעות שאחוז הנשים שם הוא כל כך נמוך ואנחנו רוצות להגיע לשוויון ולהגדיל את כמות הנשים, ואווירה מטרידה זה בדיוק מה שמפריע בתהליך הזה.
לימור: מעניין במה שגבריאלה אומרת, למרקר את עניין הזה של ה״איזורים האפורים״ והבלבול. כי יש התנהגויות מטרידות שהחוק לא מגדיר כהטרדה, ויש התנהגויות שאנחנו לא מתייגות כהטרדה - ולפי החוק הן כן. אף אחד ואחת לא יכולים לעשות דוקטורט להבנת החוק - וזה שם אותנו במקום מעורפל.
גבריאלה: אני בכוונה לא רוצה להגיד על אמירה מסוימת אם היא נחשבת להטרדה מינית או לא, כי זה תמיד תלוי בהקשר ובנסיבות. מי אמר את זה? מה היחס בין הצדדים? באיזה נסיבות זה נאמר?
רותם: גם אם זה נופל בגבולות החוק וגם אם לא, זה לא רלוונטי כלפי מי שנפגעה או נפגע. ואולי אני אומרת את המובן מאליו, ואולי לא, אבל אם מישהי חווה סיטואציה לא נעימה ומטרידה על ידי מישהו או מישהי, אז הדבר הראשון שחשוב שהיא תדע שהיא לא אשמה ושיש לה זכות להגיע, עכשיו אני אגיד ספציפית - למקום העבודה, ולהרגיש בנוח בו מקום שהיא יכולה להתפתח בו ולהיות היא, ולא להרגיש שהיא צריכה להתכווץ או להקטין את עצמה, או להרגיש מוטרדת.
גבריאלה: כי ברגע שמישהי עברה אירוע או חוויה שלא נוח לה, התחושת בטן שלה היא אמיתית והיא נכונה. ולפעמים אני מבינה את זה בדיעבד, ולפעמים לוקח לי גם כמה פעמים שמשהו חוזר עד שאני מבינה שאני לא ״מדמיינת״, או ״מגזימה״ או ״לא מבינה הומור״, ושיש דברים שפשוט לא צריכים לקרות.
סיונה: אבל למה זה בעצם קורה? מה עומד מאחורי ההתנהגויות או האמירות האלה?
לימור: זה משמעותי לדבר על המהות של הטרדה מינית, לא משנה אם אנחנו מדברות על האיזורים האפורים או לא. אין שום קשר בין הטרדה מינית לבין מיניות, חיזור, משיכה. המניע מאחורי הטרדה מינית הוא צורך בשליטה. זאת התנהגות בריונית שהמטרה שלה זה להכפיף ולקבע יחסי כוח. ולא סתם, אם תחשבו על זה, רוב מקרי ההטרדה שאתם מכירים - הכיוון הוא מלמעלה למטה, ולא ההיפך.
זה משמעותי בעיני להבין את המהות של ההתנהגות הזאת מכמה סיבות. קודם כל - ההבנה יכולה להיות כלי עזר לזיהוי של הטרדה, גם לאחרים וגם אם זה קורה לך. ההבנה הזאת גם יכולה לעזור להפחית תחושות של בלבול ואשמה, שאנחנו יודעות שנשים מסתובבות איתן אחרי שעברו הטרדה, כי בעצם זה לא ״בגללך״ בשום צורה. עוד ערך להמשגה הזאת בעיני - זה שהיא יכולה לנטרל את השיח המפלג והלא מקדם של ״נשים נגד גברים״. הטרדה היא לא עניין של אנחנו והם - היא עניין של כולנו יחד נגד אי שיוויון ושימוש לרעה בכוח.
(מוזיקת מעבר)
סיונה: יש משהו של חוסר וודאות כשאנחנו חוות רגע כזה של אי נעימות בגלל התנהגות פוגענית במשרד.
זה מפתיע אותנו, וזה מבלבל אותנו. מיקה ממערך ״קול מילה״ עזרה לנו לדייק את התחושה הזאת.
מיקה: כשמדובר במעשים שחצו את הגבולות שלנו. אנחנו הרבה פעמים נוטות להיות מאוד מאוד מבולבלות. מה קרה לי פה עכשיו? האם באמת מישהו הטריד אותי מינית? האם נפגעתי? מה זה אומר עליי עכשיו? הבלבול הזה הוא מאוד מאוד אופייני, והתחושות יכולות להיות מאוד חמקמקות.
גבריאלה: אנחנו תמיד לא בטוחות וחלק מהמאפיינים והדינמיקה של הטרדה מינית בעבודה, זה מאפיינים של -
זה היה, לא היה? זה קרה, זה לא קרה? אני דמיינתי? אני הגזמתי? בדרך כלל אין מובהקות גם בדברים שבדיעבד נראים לנו מאוד מאוד מובהקים, או כשאנחנו שומעות או רואות מהצד, והרבה פעמים זה גם באמת, כמו שאת אומרת, דברים שנתפסים כאפורים, או כחברה אנחנו צובעים אותם באפור למרות שהם לגמרי לא אפורים ויותר לכיוון השחור.
סיונה: לצד החוסר הוודאות של מי שחוותה סיטואציה פוגענית, יש גם את כל הקולות האלה שמסביב.
לימור: "אז למה היא לא עשתה כלום?", "למה היא לא התלוננה?"
מכירה את השאלה הזאת, שמעת אותה? יצא לך לפעמים?
סיונה: פעם או פעמיים
לימור: אז שמעתי את השאלות הללו המון. גם כמו שכולנו שומעים אותן, אבל גם סצפית כשהתנדבתי בקו הסיוע. לא רק מנקודת המבט החיצונית - גם נשים שמוטרדות שואלות את זה את עצמן.
גבריאלה: ובטח אם אנחנו נשים חזקות ואסרטיביות ומוצלחות וחכמות, אז זה מעורר עוד יותר אשמה אחרי. ״למה לא אמרתי שום דבר? אני כזאת אלופה ואני תותחית ואני יודעת לייבש אנשים ולהעמיד אותם במקום. אבל כשזה קורה לי, אני לא מצליחה״. הרבה פעמים אומרים ״למה את לא עושה שום דבר?״,״ למה לא אמרת לא״, ״למה לא פשוט קמת והלכת?״, ״מה הבעיה לעצור את זה?״
אז יש בעיה. האופן שבו אנחנו מחווטים ברמה הכי ביולוגית פשוטה, מובילה לזה שאנחנו מזהים מצבים כאלה כמצבי סכנה, ואז כל המערכות הגופניות שלנו מגיבות ב- Fight/ Flight או Freeze. ברוב הפעמים שאנחנו נמצאות במצבים שיש בהם אלמנטים של ביזוי והשפלה, התגובה הכי נפוצה היא קיפאון.
סיונה: אם תרצו ללמוד טיפה על הנושא של Fight/ Flight/ Freeze אנחנו נסים לינק לסרטון קצר שמסביר את הקונספט ואת ההבטים הפיזיולוגיים שלו, הרבה יותר טוב ממה שאנחנו נוכל, בתיאור הפרק ובדף הפייסבוק שלנו WE TALK UX.
סיונה: יש לי שאלה שמסתובבת לי בראש. נניח שאני אישה חזקה, אני תופסת את עצמי כאישה חזקה, ואני מגיעה לסיטואציה שהיא מטרידה. אני יכולה לשתף שאני נגיד עבדתי עם מישהו שהעבודה שלנו הייתה על המחשב שלי והרגשתי שהוא חודר לי למרחב האישי, ולא היה בזה משהו אלמנט מיני. זה פשוט היה חדירה למרחב האישי, שאנחנו בארץ מאוד לא מכבדים את זה. אבל יש פה משהו שצריך כאילו להתייחס אליו. אז מעניין אותי לדעת כאילו אם מישהי כזאת מתקשרת, מה הייתן אומרות לה?
גבריאלה: שאלה מעולה. אז קודם כל, היינו נותנות לה תוקף לחוויה, ומשקפות לה שזה משהו שהיא לא היחידה שמרגישה לא בנוח ממנו, ושזה משהו שהוא באמת באמת לא נעים. והיינו מנסות לחשוב איתה ביחד איך היא היתה רוצה שנסייע לה בזה. מה המשאבים שיש לה בתוך מקום העבודה, מה היא מרגישה בנוח לעשות. זאת אומרת, אין איזה תשובת "בית ספר" שנכונה לכולם. זה מה נכון לה, וגם יותר מזה, מה נכון לה באותו רגע. כי יכול להיות שזאת עבודה חדשה שהיא רק התחילה והיא חוששת יותר לשלם מחיר. ויכול להיות שהיא בשלב בחיים שכרגע פחות נוח ללכת ולעשות עם זה משהו כזה או אחר. אז אנחנו איתה, לחשוב איתה ביחד.
ואני אגיד שגם הרבה פעמים יש גם כל מיני דברים שאנחנו יכולות לעשות באופן יזום. זאת אומרת, אפילו בלי שהיא תלך ותתלונן על עובד שגרם לה להרגיש לא בנוח כי כרגע לא מתאים לה לעשות את זה, ואז אנחנו נבוא ובהרצאה נדבר גם על קרבה ושמירת ספייס נוח בין אנשים. זאת אומרת, אני אגיד שבכל ארגון שאנחנו מגיעות אליו, אנחנו מבקשות מהממונה לתת לנו דגשים ספציפיים בהתאם לדינמיקה בין העובדים, בהתאם לדברים שחשוב להם, שהן רואות שגורמות לאי נעימות בקרב העובדות והעובדים. והרבה פעמים כשמציפים משהו ושמים אותו על השולחן, אז גם למי שזה קורה לה יותר נוח להגיד ״אתה זוכר ששמענו כזה בהרצאה על זה שצריך לשמור על מרחב אישי? אז אני ממש אשמח אם תוכל קצת לזוז״, וגם בן אדם השני מראש יבין ש״רגע, אולי אני צריך להיות יותר קשוב לצד השני? לראות אם איך שאני יושב, מתנהל, המרחב שאני תופס הוא נוח לצד השני״. והאחריות לזה היא הרבה פעמים על הפרקטיות הארגוניות שכאילו מנרמלות את זה: "ככה מתנהלים אצלנו בחבר'ה", "זה בדיחה", "זה צחוקים", " את בעצם לא מבינה"...
סיונה:."מה את עושה עניין"..
גבריאלה: "מה את עושה עניין", "אי אפשר לדבר לידך כבר"... כשבעצם, אלה דברים שלא אמורים בכלל להיות במקום העבודה.
(מוזיקת מעבר)
סיונה: במקומות העבודה שלנו, הסביבה שלנו אלה האנשים שעובדים איתנו. רותם ציינה שהיום יש זרקור מאד גדול על זה שלארגונים יש חובה לייצר סביבת עבודה בטוחה, ומכבדת, ונעימה לכולם.
רותם: נגיד גם שאנחנו במחלקת ליווי והדרכה של מניעת הטרדה מינית בארגונים, אנחנו גם מלוות ארגונים סביב אירועים של הטרדות מיניות שמגיעים על מנת לקבל ליווי, אנחנו יכולות להגיע גם להליך הבירור וגם לשיחה עם האחראית הממונה על מניעת הטרדה מינית בארגון.
גבריאלה: ברגע שארגונים ייקחו אחריות, וכשיש התנהגות פוגענית יגידו ״זה לא מקובל להתנהג פה ככה״ ולא ימסגרו את זה כבדיחה או כ״שוטה הכפר שהוא המוזר וככה הוא מדבר״ ו״שטויות", ו"כאילו, תחליקי״ זה בעצם מה שיקל על כולנו לזהות את זה כשזה קורה ולהרגיש בנוח גם לעצור את זה.
סיונה: למה לארגונים כדאי לפעול יותר בנושא?
גבריאלה: ארגונים לא מבינים שהם עצמם חשופים לתביעות כספיות של עד 120 אלף ש"ח, על כל אירוע של הטרדה מינית או התנכלות, גם במצטבר. ושבעצם כדאי להם להטמיע, מעבר להצדקות המוסריות ומעבר לזה שזה ברמה הכי בסיסית משפר את העבודה ואת הדינמיקה ואת היחסים בתוך הארגון, זה גם שומר עליהם ברמה המשפטית כשהם מייצרים מרחב עבודה בטוח ודואגים לחופות החוקיות.
סיונה: אני אוסיף למה שאת אומרת גם עוד משהו שאני ככה הבנתי מתוך המחקר שעשיתי לקראת השיחה אתכן - שהיום המודעות והמדיה החברתית יוצרת איזשהו מגרש משחקים אחר, וכל הנושא הזה של גיוס עובדים בהייטק הוא נושא מאוד מאוד כאוב וקשה והרבה מאוד משקיעים הרבה מאוד כסף בלגייס את כוח האדם הכי איכותי והכי טוב שאפשר. ומקרה כזה שלא טופל בצורה טובה–בצורה נכונה, מקצועית מדויקת, יכול מאוד לפגוע בכל המאמצים והכסף שבעצם מושקע בטיוב של תהליכי הגיוס, בהשגת האנשים הנכונים, בתנאים. זאת אומרת, כל הדבר הזה זה בעצם כסף שהולך לפח אם יצא סיפור אחד בפייסבוק שסיפר על איזשהו מקרה שקרה בחברה.
גבריאלה: נכון, וזה בנוסף לעלויות שמשרד הכלכלה עצמו העריך בכמיליארד שקלים לשנה כתוצאה מהטרדות מיניות, כי יש הרבה ימי מחלה וניוד עובדים, וירידה בתחושת מחויבות וירידה בתפוקה. והדבר הזה משפיע לא רק על הצדדים הישירים, אלא הוא משפיע על כל המעגל מסביב, ואנחנו יודעות שמה שבני אדם צריכים כדי לעבוד טוב ביחד - השמן של יחסים בין אנשים - זה אמון. וברגע שהאמון שלי נשבר לא רק בקולגה שלי, אלא בארגון שלא שמר עליי, ושלא עשה את מה שצריך כדי שאני אהיה מוגנת, אז הדבר הזה, הוא ממש יש לו אפקט דומינו. ואז מזמינים אותנו לעשות תהליכי התערבות והרבה הרבה יותר קשה לשקם ולבנות את האמון מחדש, מאשר מראש לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע התנהגויות פוגעניות.
סיונה: אז דיברנו על היקף התופעה, איפה היא יכולה לפגוש אותנו ואיך זה גורם לנו להרגיש. מה אפשר לעשות כדי להניע שינוי?
לימור: אני חושבת, בואי נצא רגע מלשאול ״מה אמורה המוטרדת לעשות״. כי אנחנו לא בנעליים שלה, וזה בסופו של דבר בחירה מאוד אישית. אני חושבת שנטל השינוי צריך לשבת על החברה (במובן של society), ועל העסקים ועל ההנהלה. ובאופן כללי, למי שיש יותר סטטוס מקצועי, יש בעיני גם אחריות לדבר, להתערב כשצריך, ולא לעמוד מהצד.
סיונה: עוד משהו שלדעתי ממש חשוב שייאמר בהקשר הזה, זה השותפות והאחריות של כולנו למיגור התופעה הזאת. גם נשים וגם גברים וכל המנעד שבין לבין.
גבריאלה: הגברים הם שותפים בלתי נפרד מהתהליך הזה. הטרדה מינית, זה לא נשים נגד גברים, או גברים נגד נשים. זה כולם ביחד נגד תופעות פוגעניות במרחבי העבודה.
סיונה: אז בואו נדמיין רגע שאנחנו במקום העבודה שלנו, וראינו סיטואציה שאינה הולמת למקום העבודה, ויוצרת אווירה לא נעימה. איפה האחריות שלנו נמצאת בתור ה-״צופים\צופות מהצד״?
רותם: אז היום אנחנו יודעות, וגם מחקרים מצדדים בזה, שהדבר הכי אפקטיבי להתמודדות עם הטרדות מיניות זה התערבות של צופים מהצד. וכשאנחנו עדות להטרדות מיניות אז רוב הפעמים אנחנו לא נצליח לסייע פשוט כי אנחנו לא יודעות מה לעשות. אנחנו לא יודעות אם ״זה בראש שלי״, ״אני מגזימה״, ״היא רוצה שאני אעזור לה?״, ״אולי זה יזיק שאני אתערב?״ , ״אולי זה יפגע בי?״וכל המחשבות האלה רצות, וזה בעצם מקשה על לפעול.
לימור: אז למה קשה לנו לפעול? כי בואו נצא מנקודת ההנחה שרוב האנשים שקולטים מצב כזה, היו רוצים, נכון? אז חוקרים בדקו למה אנשים לא פועלים כשהם עדים למצב מצוקה, למשל כשהם שומעים מישהו שצועק "הצילו", או משהו בסגנון הזה. אז מחקר, לדוגמא, מצא שאם אתם תעמדו בחדר לבד והחדר יתחיל להתמלא לאט לאט בעשן, אז רוב הסיכויים שתפעלו. כשאתם עובדים לבד. אבל אם אתם תעמדו בחדר ויש עוד שניים-שלושה אנשים, והם לא יגיבו, כנראה שגם אתם לא תגיבו. התופעה הזאת מוסברת על ידי מודל שנקרא ״אפקט הצופה מהצד״. והדבר האופטימי הוא שאפשר ללמד אנשים לזהות שמופעלים מהאפקט באופן שמאפשר להם לפעול. זו בדיוק הסיבה שתכניות למניעת הטרדה מינית שמתמקדות בניטרול אפקט הצופה מהצד - עובדות.
סיונה: גם את הלינק למחקר הזה, ולפרטים נוספים על "אפקט הצופה מהצד" אנחנו נצרף בתיאור הפרק ובפייסבוק שלנו, ובואו נחזור לנושא של תוכניות.
רותם: וזה משהו שאנחנו גם שמות דגש עליו בהרצאות שאנחנו מעבירות בארגונים - על מה באמת אפשר לעשות כדי לעצור את ההטרדות מיניות וליצר מרחב עבודה קצת יותר נעים. וזה פעולות מאוד מאוד (יחסית) קטנות, שיכולות לסייע ברגע ספציפי, לתמוך, לשנות את האווירה, שלאט לאט תשנה את התרבות הארגונית, שכמו שגבריאלה אמרה נותנת לזה לגיטימציה.
גבריאלה: הדבר הכי טוב שארגון יכול להתחיל ממנו זה להגיע להכשרת ממונות, כי שם בעצם מקבלים את כל גוף הידע בצורה מסודרת, עם הסבר של מה הארגון אמור לעשות, מה החובות של המעסיק, מה החובות המוגברות של הדרג הניהולי? הרבה פעמים ארגונים לא מבינים שלמנהלות ומנהלים יש אחריות הרבה יותר גבוהה מאשר ליתר העובדים והם חושפים את הארגון יותר מהעובדים. הארגון אחראי על דברים שקורים בפלטפורמות וירטואליות: בWhatsapp, בZoom. הוא אחראי על דברים שקורים בנופשי חברה, בערבי צוות שהמנהל יוצא עם העובדים שלו לפאב לשתות, נסיעות עם שותפים עסקיים. אני אגיד שלצערנו אנחנו רואות בשטח, שגם הממונות, או בשם המשפטי התקני שלהם ״אחראיות על מניעת הטרדה מינית בארגונים״, גם הן הרבה פעמים נשארות לבד. נותנים להן את התפוח האדמה הלוהט הזה, אומרים להן "ברכות, מזל טוב, מונית לתפקיד, שיהיה לך בהצלחה" וזהו. הרבה פעמים הן לא מקבלות הכשרה. הן לא מקבלות ליווי משפטי, הן לא מקבלות ליווי מקצועי. אז הדבר הכי חשוב להגיד לממונות זה שמותר להן לדרוש שיהיה להן ייעוץ משפטי. מותר להן לדרוש ללכת להכשרה מקצועית מסודרת. במרכזי הסיוע יש הכשרות מאוד מאוד מקיפות של 20 שעות, שבהם לומדים גם את התיאוריה וגם את הפרקטיקה, וגם מבינים לעומק את ההיבטים הרגשיים והנפשיים של הטרדה מינית בעבודה, לצד כל ההיבטים החוקיים. והממונות, שבעצם עוברות אצלנו את ההדרכה, ממשיכות לקבל ליווי מקצועי גם אחר כך, ואז הן יכולות לקבל עזרה גם כשיש איזשהו אירוע שקורה בארגון.
סיונה: אני מנסה רגע להביא אתכם לעולם שלנו, של ההייטק, ולשאול על פתרונות שהם… כי 20 שעות את אומרת למנכ"ל החברה ״בוא, תביא לי את העובדת הזאת ל-20 שעות, כאילו בוא ״תוותר״ על העובדת שלך ל-20 שעות. אני כבר רואה את האורות שלהם נדלקים ואת החשש. אז האם יש אלטרנטיבות וירטואליות שנגיד אפשר לראות סרטוני וידאו, הדרכות, להצטרף לזומים, דברים שהן יכולות לעשות, נגיד, מבלי לאבד שעות עבודה בנסיעות וכאלה?
גבריאלה: בדיוק היום סיימנו הכשרת ממונות. הייתה גם נציגות יפה מההייטק, מחברות סייבר, מסטארטאפים. אני חושבת בערך75%.
סיונה: וואי, איזה יופי לשמוע!
גבריאלה: לגמרי, ארגונים שמבינים את הצורך ואת החשיבות, והיום בסבב סיכום אמרו, ״בהתחלה לא הבנו מה צריך 20 שעות, על מה יש לדבר? ועכשיו אנחנו רוצות עוד! עוד מפגשים, אנחנו מבינות שאנחנו עדיין לא יודעות מספיק״. אז זה באמת לעבור איזשהו תהליך גם כדי לתת את המענה המיטבי והרגיש, ולא משהו פורמלי פרוצדורלי, שמספיק לראות איזשהו סרטון. זה באמת גוף ידע. שפת הטראומה היא שפה מתנהגת היא הרבה פעמים שפה שהיא לא הגיונית ולא רציונאלית ואין בה סיבה ותוצאה. וצריך להבין את ההיגיון הלא הגיוני הזה, כדי באמת לתת מענה מיטבי למוטרדות ומוטרדים בעבודה.
רותם: ואני אוסיף גם שברגע שהממונות או האחראיות למניעת הטרדה מינית עוברות הכשרה, והן מקבלות מאיתנו גם ליווי אחר כך, אז הן גם לא נשארות עם זה לבד. כי אם הן צריכות לייצר איזושהי תוכנית למניעת הטרדה מינית בארגון שלהן, או שהן מטפלות במקרים שמגיעים אליהן, אז הליווי שלנו בעצם מאפשר להן לא להישאר עם זה לבד, לא לטפל בזה לבד וגם באמת לדעת מה לעשות, ולעמוד גם בחובות החוקיות של הארגון.
(מוזיקת מעבר)
סיונה: בסיום השיחה עם הנשים המופלאות ששוחחנו איתן, שאלנו לאן יוכלו המאזינות והמאזינים שלנו לפנות כדי לברר על חוויה לא נעימה שעברו, או היו עדים לה בעבודה.
גבריאלה: אז אני אגיד שאם חווית משהו לא נעים, אז חשוב לנו שתכירי את קווי הסיוע. שתדעי שאת יכולה לפנות אלינו 24 שעות ביממה. 1202 זה מענה על ידי נשים, 1203 מענה על ידי גברים. בעצם בקו סיוע תוכלי לקבל את כל המענים. מתמיכה רגשית, מישהי שתהיה איתך ואת לא תהיי לבד. מידע על בעצם מה האפשרויות ומה הזכויות שלך, וגם ליווי במה שאת תבחרי. בעצם, מרכז הסיוע, מבחינתנו, אנחנו קודם כל בשביל הנפגעות והנפגעים.
סיונה: ואם הרעיון של להרים טלפון הוא פחות נכון לכן או לכם, תוכלו לפנות גם לצ'ט קולמילה באופן דיגיטלי. אנחנו נסים לינק גם בפרטים שלנו בדף הפייסבוק.
מיקה: אנחנו בהחלט כאן כתובת בשבילכם באתר קולמילה של מרכזי הסיוע כדי להתלבט איתנו באופן אנונימי לגמרי, בכתיבה בזמן שנוח לכן. אתר קולמילה בעצם אפשר לבוא ושמישהי תקשיב לך. שמישהי בעצם תנסה לברר איתך מה נכון לך עכשיו, מה את צריכה לעשות, מה מתוך הדברים שקרו לך את יודעת להגיד. אתר זה פועל כל ערב משעה 5 עד חצות, ואנחנו באמת באמת מזמינות לכם להגיע ל- kolmila.org.il.
גבריאלה: ואולי עוד משהו שחשוב לי להגיד, או שיהיה כתוב, שכל השירותים שאנחנו נותנים לנפגעות ונפגעים הם ללא עלות, כי חשוב לנו שכולם יוכלו לקבל את המענים ואת הליווי והתמיכה, ואנחנו אף פעם לא נלחץ על אף אחת לעשות שום דבר שהיא לא מעוניינת בו. אנחנו שם להיות איתה, בקצב שלה, ובהתאם למה שהיא בוחרת.
סיונה: תודה שהאזנתן והאזנתם לנו. אם תרצו לשתף אותנו במחשבות, תובנות ורעיונות לפרקים נוספים, מאוד חשוב לנו לדעת מה אתם חושבים על הנושא, על הפרק, ובכלל על הפודקאסט. אז תוכלו ליצור איתנו קשר בדף הפייסבוק שלנו, WE Talk UX. אם שמעתן משהו מעניין כאן בפרק שתרצו לחלוק עם אחרות או אחרים, ואני מאוד מקווה ששמעתם הרבה דברים, או אם בא לכם לדרג אותנו כדי שנגיע לעוד קהל נפלא כמוכם - זה יעזור לנו ולהם מאד. תודה!
(מעברון מוזיקלי)
סיונה: "...בסיום השיחה עם אנשים.."
(קול של אוטו - VROOM, VROOM)
לימור: סתם!!!
(צוחקות)
לימור: את הולכת לשים את זה בסוף של הפרק, נכון?
סיונה: "לגמרי נשים את זה! להקליל, להקליל!"